צילומים אלו הוצגו בתארוכת סולו במוזאון ישראל בתל-אביב ב-2006
חלקם נמכרו לאוספים פרטיים.
כמה מילים על הפרויקט:
אולי זה צירוף מיקרים, אבל אני מאמין שלחיים יש חוקים משלהם ודברים לא קורים סתם.
הגעתי לראשונה למעגן הדיג קישון כמהנדס בחברה ששיפצה ובנתה מזחים חדשים. הייתי חובב צילום והספקתי לצלם רק כמה תמונות שלא היו קשורות להנדסה.
יש קסם במקומות האלו. אולי זה קשור לרומנטיקה של הים ולספרים שקראנו בילדות. במעגן הזה קיים משהו נוסף, את זה הבנתי כשהגעתי לצלם שם פעם נוספת לאחר כמה שנים. הייחוד לא נמצא ביאכטות ובאוניות הדיג או בעתיקות כמו בנמלים של יפו ועכו, אלה באנשים! אותם אנשים אשר רוב חייהם נמצאים בים ולא ביבשה.
לא פעם שומעים את המשפט "כדי לראות חו"ל אין צורך להגיע רחוק". זה נכון לגבי מעגן הקישון שהוא עולם בפני עצמו עם חוקים וחיים משלו. מדינה קטנה בתוך המדינה.
מרגע שרגלי דרכו במעגן ידעתי שאתרכז בעיקר באנשים ואצלם את הגברים הקשוחים העובדים בו. בהתחלה המצלמה משכה תשומת לב והרגשתי זר ופולש.
כדי לחוות את תחילת היום בחיי נמל הדייגים נהגתי להגיע מוקדם בבוקר. בשבע הנמל כבר מלא חיים והכול בו זורם. לא קל לרכוש את אמונם של הדייגים ועובדי הנמל.
רק כשהראיתי להם צילומים הם קצת נרגעו.
התחלתי לצלם בקיץ 2003 והצילומים נמשכו כחצי שנה. באחת הפעמים הגעתי למעגן בשבע בבוקר ביום גשום וקר. כשזיהיתי דייג שצילמתי, נתתי לו את התמונה והוא הזמין אותי לעלות איתו על הספינה ולהתכבד בכוס קפה. זו הייתה הצצה מרגשת ומעניינת לתוך ספינת דייג. בפנים הכל צנוע מאד. אין דברים מיותרים. הקפה התחמם על כיריים של גז. תוך כדי שתייה גולל בפני הדייג את סיפור חייו. מדבריו עולה שמרבית הדייגים גרושים. הוא בין הבודדים שהצליחו לשמור על שלמות המשפחה והראה לי בגאווה צילומים של משפחתו. הוא שירת בחיל הים ואחר כך עבד כמלח על אוניות גדולות ויצא להפלגות ארוכות. כשנכנס לספינה אחד מחבריו יכולתי להתרשם מהחום, הדאגה והידידות השוררים ביניהם למרות הדימוי הקשוח והבודד שהם יוצרים.
הסתיים הקפה של הבוקר ירדנו מהספינה, הם פנו לכיוון אחד ואני לכיוון הפוך.
דייגים הם עם מיוחד.
בפעם האחרונה הגעתי לנמל בלילה. פנסים בודדים האירו את הרציף ואת הספינות. הן נראו כחיות עצומות העולות ויורדות על הגלים ליד המזח.
אין ספק, עוד אחזור לשם –למעגן הדייג קישון.
