Thumbnails
 
Venice

Venice

ונציה. אני ואשתי יורדים בתחנת רכבת. ולפתע נפתח הנוף שלא
פעם שמענו עליו וראינו בתמונות... גשר, גונדולות, סירות, המון אנשים! זהו עולם אחר. כן, זה אוצר את הנשימה! כמות התיירים קצת מפריע להרגיש את הייחודיות של המקום. אבל יש לי תרופה לזה ועליה בהמשך. אמנם זה ירח הדבש שלנו אבל צלם לאולם לא מפסיק לצלם ובראשי כבר מתגלגלות תמונות, תנו לנו רק להוריד את המזוודות במלון שהוא היה לא רחוק מתחנת הרכבת. (המלצה קטנה – כדי להזמין מלון קרוב לתחבורה ציבורית ובמיוחד לתחנות רכבת. זה מאוד, מאוד יקל על התנועה שלכם). הזמנו מלון די צנוע עם מקלחת פרטית. מי שלא יודע באירופה הרבה מלונות עם מקלחת משותפת (שומרי פרטיות, שימו לב!). כמה דקות מנוחה ואנחנו הולכים "לנשום" את העיר על המים!

רחובות מלאים באנשים מכל העולם ומסכות! אפשר למצוא אותן בחנויות ובדוכנים, בפינות של הרחובות ובמעברים. זאת לא עונת הקרנבל אבל רוח שלו נמצא מעל ונציה תמיד. אותו אי אפשר שלא להרגיש. כמובן, בדוכנים וברחוב מחירי מסכות ומיגונם אחרים מאלה אשר תמצאו בחנויות. פחות יקר ומגון לא כזה אשיר ובכול זאת אפשר למצוא משהוא יפה. הסין גם כאן נכנסה לתמונה ובעלי חנויות מדגישים שהמסכות שלהם מקוריות. אין לדעת האם זה נכון או לא ובסופו של דבר מי יכול לזהות. פרצופים מצחיקים ועצובים, קשת של צבעים, הכול נוצץ. זו תהיה מזכרת ומזכרת יפה מהמקום הנפלא הזה! ישנן מקומות בלב העיר בהם ניתן לראות איך עושים מסכות ושם זהו הדבר האמיתי! באחת המקומות האלה מצאנו חנות-מפעל למסכות. בפנים קצת חשוך, המסכות מוארות כמו בגלריית תמונות יוקרתית ובסוף החנות יושב בן אדם ויוצר את אותם המסכות אשר ראינו. פרצופים וצורות שונים מאלה שברחוב וזה אומר על מקורם האמיתי. כמובן, אסור לצלם. מחירים בשמיים אבל רק להיות שם ולהרגיש שאתה נוגע בקסם זו הרגשה נהדרת. זהו מקום שעושה את ונציה מיוחדת. איך למצוא אותן המקומות? תנסו לברוח מהמסלולים אשר קראתם עליהם בספרים או אותם המסלולים בהם זורם נהר תיירותי ואתם תגלו מקומות יפים ונופים מדהימים. זו התרופה שעליה דיברתי קודם. בעזרתה בטוח תרגישו את המיוחד שבמקום.
אבל יותר מכל הייחודיות הונציאנית היא בעובדה שרחובות העיר הן תעלות מים. יש עוד עיר אחת שקוראים לה ונציה הצפונית וזאת סן-פטרסבורג (לנינגרד בעבר). היא גם חתוכה תעלות רבות. ובתור מי שנולד וגדל שם אני יכול להגיד שזאת מחמאה גדולה. ההבדל הוא בזה שאותן תעלות מוסיפות הרבה לאופי של לנינגרד ורק הנהר המרכזי נבה מהווה נתיב לאוניות משא ותיירות ומאוד מאט כנתיב לתחבורה ציבורית ובוונציה כל החיים תלויים בתעלות המים האלה באם מדובר בתחבורה ציבורית או בהספקת מזון, ציוד וכול דבר שסובב חיים בכול עיר אחרת בעולם.


ובכן, ונציה! היא בנויה על 119 איים קטנים, ש-150 תעלות מפרידות ביניהם; 400 גשרים מקשרים ביניהם; 150 אלף תושביה חיים עליהם, ויותר ממיליון תושבים מבקרים בהם מדי שנה. המתיישבים הראשונים בוונציה מצאו הרבה יותר מים, ביצות ותעלות ממה שקיים בימינו. במשך הזמן, בייחוד אחרי המאה ה- 12, החלו הוונציאנים למלא תעלות בחול, להרחיב את האיים ולהגביהם. התוצאה היא עיר שאותה חוצה לשניים "התעלה הגדולה" (Grand Canal) אורכה כ-3800 מ', רוחבה מ-30 עד 70 מ', עומק עד 6 מ', ואת שאר השטח חוצות תעלות משניות, עומקם עד 3 מ'. האזורים המיובשים מכוסים במדרכות אבן, ובצדם חורי ניקוז קטנים, המאפשרים למים לעלות בעת גאות מבלי לגרום נזק לאבני המדרכה. כיום מאיימות הנסיבות יוצאות הדופן של ונציה על עצם קיומה: שקיעת הקרקע שעליה נבנתה העיר, ועליית מפלס המים הסובבים אותה, מסכנים אותה דרך קבע. גם האדם תורם משלו לנזק הסביבתי. עד למאה ה20- נשמר בעיר איזון עדין בין מה שהאדם קיבל לבין מה שעשה, בין הנוף הטבעי לסביבה האורבאנית. כיום, עם הפיתוח התעשייתי, מתרבה צחנת הפטרו-כימיקלים ומאפילה על ניחוחות המזרח. נראה שהנזק גדול ויש הטוענים שאף בלתי הפיך. אונסק"ו הכריז לפני מספר שנים על העיר ונציה כולה כעל "נכס של המין האנושי", הכרזה הקובעת שיש לפעול, ומהר, להצלתו של כל אתר בעיר, הנתון לסכנת התפוררות. ואכן, כמה אמצעים ננקטו כבר לקידום פני הסכנה, וגובשה תכנית לשמירת הקיים ולשיקומו. (קטע מכתבה של גילי חסקין http://www.gilihaskin.com/)

אנחנו מתחילים ללכת לאורך הערוצים התעלות לכיוון של אחד הגשרים המפורסמים גשר ריאלטו. ככול שנכנסים יותר לתוך העיר מתחילים להרגיש כמו בסרט. הסביבה נראת יותר כמו תפאורה. צבעי בתים, הרבה פרחים בחלונות ועל מרפסות. הכול נראה כל כך אוטנטי ומלאכותי. מדרגות מהשכונה יורדות מתחת למים וקצת קשה להתנתק מהמציאות אחרת – סירות עוגנות ליד בתים ולא מכוניות. זה לא נראה אמיתי ובוזמני זה מאוד מרגש. ואם מחפשים מקום רומנטי בעולם אז לא תיטעו אם תגידו – ונציה. גשרים בוונציה זהו נושא בפני עצמו. כל גשר אם הוא קטן או גדול מושך את תשומת לב. גשר בפני עצמו מהווה מקום רומנטי ובוונציה בפרט. הם בנויים בזוויות שונות ביחס לערוצים או לבתים ושמש במשך היום מאירה אותם באופן שונה כך שבערב זה נראה שונה מהבוקר. שונה אבל יפה לא פחות. אפשר לעמוד על כל גשר דקות ערוכות מהופנט מהסביבה או סתם לקרוא עיתון. אנחנו עומדים על אחד כזה ופתאום נשמעת שירה כמו באופרטה המלווה בצלילי האקורדיון. מופיעה שיירה של כמה גונדולות ובאחת מהן עומד זמר ותזמורת של בן אדם אחד. זאת אחת האטרקציות המפורסמות שבוונציה...

אורכה של גונדולה כ-11 מ', משקלה כ-600 ק"ג.. יחד עם זאת היא די קלה לשייט. גונדולה היא אסימטרית, צידה השמאלית רחב יותר ב-24 ס"מ מצידה הימנית ולכן היא תמיד נמצאת במצב נטוי. לבניית גונדולה משתמשים בשמונה סוגי עץ שונים והיא כוללת כ-280 חלקים, תחתית הגונדולה שטוחה. בבניית הגונדולות עוסקים מקצוענים מעטים מקומיים. זאת עבודה ידנית מאוד קשה. לבנות גונדולה לוקח כ-3 שנים ועלותה כ-30 יורו.

שוב מרפסות עם פרחים מסביב. אני מגלה פרט קטן אבל חשוב ואופייני הקשור לבניית בתים במקום. הוא לא ייחודי לוונציה בפרט אלה כנראה שכך בנו בנינים באותה תקופה באיטליה. על קירות הבית אפשר לזהות מוטות ברזל ובאמצעו אום אשר תופס מוט אחר היוצא מין הקיר ועובר דרך אותם מוטות על הקירות אשר שונים מבית לבית ולפעמים הופכות את צורתם לפלטות. נראה מוזר! נכון עבור מי שלא התעסק עם בניה. אבל מי שכן יכול לנחש שאלה עוגנים למוטות מתיכה אשר קשורים לשלד הבניין. בלשון המעטה זה מה שמחזיק את הבית מלהתפרק.

אנחנו מחליטים להתרחק מערוץ המים ולהיכנס לתוך הרחובות הצרות וסמטאות הפסטורליות של העיר.כביסה מעל הראש זה לא חדש אבל עדיין מושכת תשומת לב ומוסיפה לתמונה הכללית הרגשה של זמן אחר. תלביש את האנשים בבגדי של פעם, של תחילת המאה וכאילו שום דבר לא השתנה מאז. רק חוטי חשמל מזכירים שאתה במאה ה-21.

נכנסים לתוך אחד החצרות. הפתעה נעימה. הכול ירוק מהצמחייה המתאפסת על הקירות של בתים. באמצע בור מים ישן סגור היטב על-ידי מכסה ממתכת. בור כזה פעם שימש למקור מים מתוקים – מי גשם. תעלות מים המגיעות מתקרות אל מתחת לאדמה מובילות את המים אל תוך הבור. זאת הייתה השיטה לאיסוף מי שתייה. משהו דומה אפשר למצוא בירושלים בשכונות הראשונות שנבנו מחוץ לחומות העיר האתיקה. גם מראה חיצוני דומה לאלו שבוונציה. מעניין שבבניית בתים השתמשו הרבה בעץ – קורות מחיצות, ולכן קונסטרוקציות של בתים מאוד קלות. במקומות אלו די שקט. להבדיל מאותם ערוצי התיירים אשר זורמים כמה דקות הליכה מכאן. מהרעש של הרחוב אתה נזרק תוך דקות אחדות לתוך שלווה ורוגע. השינוי הזה מראה עד כמה שקט הזה חסר לנו! לפעמים יש כמה כניסות או אם אתה בפנים – יציאות מין החצר. ומאוד יכול להיות שאחת מהן מובילה לערוץ המים בו יש חניה. חניה לתחבורה ימית – גונדולות, סירות....

אנחנו ממשיכים בדרכינו אל המטרה להערב – גשר ריאלטו, אחד משלושת הגשרים המפורסמים אשר הפך לליבה של וונציה.
המבנה העכשווי גשר קיבל ב-1591 לאחר שלוש שנות בניה. הוא החליף גשר סירות ושלושה גשרי עץ אשר חצו את התעלה המרכזית Grand Canal במשך הזמן מהמאה ה-12. זהו היה גשר יחיד דרכו היה אפשר לחצות רגלית את התעלה המרכזית עד שנבנה גשר האקדמיה Accademia Bridge בשנת 1854. קשת שאורכה כ-29 מ' תוכננה על מנת להבטיח מעבר תחבורה ימית מתחתיה.רוחבו של הגשר כ-48 מ'. קונסטרוקציית הגשר נשענת על בסיס של כ-12 אלף כלונסאות עץ אשר תומכות בה כבר יותר מ-400 שנה. הכלונסאות האלה עשויות מסוג עץ מיוחד אשר מתקשה עם השנים ונעשה כמו אבן. ארכיטקט הגשר - Antonio de Ponte זכה במכרז בנייתו מול Michelangelo ו-Palladio. לגשר יש שלושה שבילים – שניים חיצוניים ואחד רחב מרכזי בין שורות של חנויות המוכרות תכשיטים, מוצרי זכוכית מי אי Murano, בדים ודברים האמורים לרצות תיירים.
גשר ריאלטו הפך לסמל של וונציה כמו מגדל אייפל שבפריס.
אין ספור מסעדות ודוכני אוכל מסביב לגשר, כך שתוכל ליהנות גם מהנוף וגם ממאכלים. ולעמוד על הגשר ולהביט בנוף מסביב זה הפך כבר למנהג אצל התיירים.
בדרך חזרה למלון מחליטים לבחור מסלול אחר – בצידו השני של התעלה הגדולה לצורך העניין. שוב נכנסים לתוך אחת הסמטאות אשר מובילה אל המדרגות היורדות אל מתחת למים בתעלה הגדולה ואנחנו רואים גשר ראלטו ממבט אחר לגמרי. כמעט אף לא אחד מגיע לכאן ואתה רואה את אותו מקום מזווית אשר רבים לא ראו אותו וזה עושה את הרגע למיוחד. הבניין שמשמאל לגשר נטוי וזה לא עיוות של העדשה! מדהים!
סמטא הבאה מובילה אל מזח קטן לגונדולות וחצר ציורית עתיקה. שמש שוקעת ונותנת גוונים חמים ומלטפים ומוסיפה לתמונה אווירה רומנטית.

אנחנו מתקרבים למלון. אחרינו כמה שעות הליכה. מחר אני מתכוון לקום מוקדם על מנת להסתובב ברחובות הריקות של וונציה.


5:30 בבוקר. בעוד שאשתי רואה חלומות ובחוץ דקות הראשונות של אור הנני יוצא מהמלון. קריר ואצבע על ה"הדק" של מצלמה מתחילה לקפוא. הולך ברחובות השקטות לכיוון מקום בו יהודים ידעו "עליות וירידות" (כמעט כמו בכל מקום אחר בעולם). זהו גטו. אחת מראשונות באירופה. היום אי-אפשר להבדיל רחובות של גטו משאר הרחובות בוונציה. אבל היו זמנים כאשר שיטחה היה ניסגר עם שערי ברזל. מוסג גטו נולד בוונציה. כאשר יהודים הגיעו לוונציה נתנו להם אפשרות להתגורר באזור בו היו מפעלים אשר נקראו ג'טו. כך גם כינו את המקום ועם הזמן ג'טו הפך לגטו, מילה אשר נתנה שם לכל אזורים סגורים בהם התגוררו יהודים.
זמן מה לאחר שיהודים התמקמו בוונציה (אז המקום ניקרא פררה על שם דוכסים שעמדו בהנהגת העיר) היו להם זכויות כמו לכל האזרחים. יותר מזה הם נתלו חלק בחיים הכלכליים של האזור. יצירת גטו עבור יהודים חיסל את כל זכויות של יהודים כאזרחים וסגירתו ניתק אותם מהעולם. רשמי גטו נוצר ב-1624 ולאחר שלוש שנים נסגרו כל חמשה משעריו. על יהודים נאסר לצאת מגטו משקיעת השמש ועד לזריחה, בימי ראשון ובחגים נוצריים. אם בתים שבהם גרו יהודים פנו עם הקירות